פסק-דין בתיק הפ"ב 2777-04-11

המבקשת (" המועצה") הגישה בקשה להעביר מתפקידו כבורר את המהנדס א' אנסקי (" הבורר"), המשמש בתפקידו זה בהליך בוררות המתנהל בין הצדדים. 

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טענות הצדדים, ובתוך כך גם ביקשתי - וקיבלתי - את התייחסות הבורר לעניין מסוים שעלה במהלך ישיבת הבוררות האחרונה, החלטתי לדחות את הבקשה. 

יחד עם הבקשה הגישה המועצה גם בקשה לסעד זמני (בקשה מס' 1) שבה עתרה להורות על עיכוב הליכי הבוררות, ובפרט למנוע את הדיון שנועד להתקיים ביום 6.4.11. בהחלטה שניתנה ביום 4.4.11 דחיתי את הבקשה, אף מבלי לבקש את תשובת המשיבים, הן מפני האיחור בהגשתה, והן  מפני שסברתי, בניגוד לטענות המבקשת, שהסעד הזמני המבוקש אינו נחוץ כדי להגן על זכויותיה של המועצה.

טענתה העיקרית של המועצה היא שמן הנסיבות שבהן מתנהלת הבוררות יש להסיק את התקיימותה של העילה הקבועה בסעיף 11(1) לחוק הבוררות תשכ"ח-1968 (" החוק"), שלפיה בית המשפט רשאי להעביר בורר מתפקידו כאשר " נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים".

בספרה של המחברת ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, כרך א  (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (" אוטולנגי"),  היא מביעה את הדעה שדי בכך שהבורר אינו ראוי לאמונו של אחד הצדדים על מנת שתתקיים העילה לפי סעיף 11(1), ואין צורך שאי האמון ייוחס לשני הצדדים גם יחד (בעמ' 504). אלא שבהמשך הדברים מתייחסת אוטולנגי לשאלה אם "אי האמון" שבו מדבר סעיף 11(1) ייבחן באופן אובייקטיבי או סובייקטיבי, ולדעתה הגישה הנכונה צריכה להיות שילוב בין השניים, היינו " צריך שיוכח כי נתגלתה לבעל הדין עובדה מסוימת, אשר לא זו בלבד שתיתן לו תחושה סובייקטיבית של איבוד אמון בבורר, אלא גם ניתן יהיה לומר שאיבוד האמון ניתן לביסוס גם מבחינה אובייקטיבית" (בעמ' 509).

על רקע הדברים האלה אין מנוס מן המסקנה שאליה הגעתי, שיש לדחות את הבקשה.

המועצה פרשה מסכת ארוכה של אירועים שהתרחשו במהלך קיומה של הבוררות, ולא מיותר להזכיר שהבוררות מתנהלת מאז שנת 2004. בקיצור הנדרש יצוין כי בעבר כבר פנתה המועצה לבית המשפט, בשתי הזדמנויות שונות, וביקשה להעביר את הבורר מתפקידו על רקע טענות שהיו לה כלפיו בקשר לאופן שבו הוא ניהל את הבוררות. כך, בבקשה שהגישה בת"א 439/07 הסתיים ההליך בהסכם שבו התקבלה הצעת בית המשפט והותר למועצה להגיש תביעה שכנגד, ובת"א 580/08 נמחקה בקשת המבקשת, תוך שצוין בהחלטה שהצדדים יביאו לידיעת הבורר את החשיבות של מתן אפשרות לכל צד להביא את ראיותיו בבוררות.

הרקע להליך הנוכחי הם דברים שנאמרו על ידי הבורר בדיון שהתקיים ביום 9.1.11. בעמ' 224 של פרוטוקול אותו דיון אמר הבורר בתשובה לדבריו של בא כוח המועצה: " תהיה ישיבה. אני כבורר לא רואה צורך בעדים נוספים. לי הם לא יוסיפו". ובהמשך הדברים הוא הוסיף ואמר: " אני חושב שאנחנו שמענו הכול, גם בתביעה שכנגד וגם בתביעה העיקרית. להערכתי, התמונה שצוירה בפני היא ברורה". על רקע הדברים האלה טוענת המועצה כי הבורר גילה את דעתו בשלב מקדמי, היינו בטרם נשמעו ראיות מטעמה בתביעה שכנגד.

עיון בתשובת המשיבים מלמד שהתמונה המוצגת על ידי המבקשת בבקשתה היא במקרה הטוב חלקית, וכי מדובר בהליך בוררות המתמשך זמן רב יתר על המידה, אשר תרומתה של המבקשת להתארכותו היא משמעותית ביותר. כך, למשל, וכדוגמה אחת מני רבות, נראה כי במהלך כל שנת 2009 לא עלה בידי הבורר לקיים ולו ישיבת בוררות אחת, מפני שפעם אחר פעם התבקש הבורר לדחות את הדיונים, ובחלק בלתי מבוטל של המקרים נבעו הדחיות מבקשות כאלה ואחרות של באי כוח המבקש. עמדה על כך כב' השופטת ש' וסרקרוג בהחלטה שניתנה על ידה ביום 23.6.09 בתיק הפ"ב 439-07, כאשר הזכירה את הערתו של הבורר בדבר הארכת משך הדיונים שלא לצורך על ידי המועצה. בסופו של דבר, היא הורתה שהבורר ימשיך בהליך הבוררות וכי הצדדים יימנעו מלדחותו מכל סיבה שהיא. למרבה הצער נראה שלמרות הנאמר באותה הצעה לא שעו לה הצדדים, וגם במשך זמן ממושך לאחריה הם החליפו ביניהם תכתובות מתנצחות, ובה במידה גם עקרות, ביחס למועדים שבהם תימשך הבוררות.

הבאתי דברים אלה על מנת להצביע על כך, שלדעתי אין בידי המועצה כל נימוק היכול לבסס טענת אובדן אמון בבורר מן ההיבט האובייקטיבי שעליו מדברת אוטולנגי, ולמרב, וגם בכך יש לי ספק, מדובר בתחושה סובייקטיבית של באי כוח המועצה ביחס לאופן שבו מתנהלת הבוררות. לטעמי, אף אם קיימת תחושה סובייקטיבית כזו, ספק אם בנסיבות העניין יש לה הצדקה. הרושם המתקבל מבקשותיה החוזרות ונשנות של המועצה להעביר את הבורר מתפקידו הוא שהמועצה אינה מעוניינת במיצויו של הליך הבוררות, ויהיה אשר יהיה הטעם לכך.

יתר על כן ואף חשוב מזאת, אני סבור שהעובדות שעליהן משתיתה המועצה את טענתה בדבר אובדן האמון בבורר אינן מספיקות כדי לבסס מסקנה כזו בכלל, או כדי לבסס מסקנה שמתקיימת העילה האמורה בסעיף 11(1) לחוק. לדעתי, נסיבות היכולות לבסס טענה של אובדן אמון בבורר כעילה להעברתו מתפקידו צריכות להיות קשורות בהתנהגותו של הבורר או בדברים שאותם אמר, ולאו דווקא באופן שבו הוא מנהל את הליך הבוררות. לשון אחרת, פגם הנגלה בניהולו של הליך הבוררות, כגון אי מתן אפשרות לטעון טענות או להביא ראיות, יכול שיהיה עילה לביטולו של פסק הבורר מכוח סעיף 24 לחוק, אולם אין בינו לבין אמון הצדדים בבורר ולא כלום. ניתן לשער שאובדן אמון בבורר כמשמעו בסעיף 11(1) הוא מסקנה שאותה יש להסיק מגילויים של משוא פנים, דעה מוקדמת, התנהגות בלתי הולמת וכיוצא באלה עניינים שבעטיים ניתן לטעון לקיומה של עילת פסלות ביחס לשופט. על רקע זה נראית לי כבלתי מבוססת די הצורך טענת המבקשת שיש להסיק מדבריו של הבורר דעה מוקדמת. לטעמי ניתן לקרוא את דבריו של הבורר בדרך שונה מעט, ולראות בהם דברים שאינם חורגים מן השיח המקובל בבתי משפט במהלך דיון משפטי. עמד על כך המחבר י' מרזל בספרו דיני פסלות שופט 191-194 (2006)) באומרו שלעתים מעיר השופט במהלך הדיונים שבפניו הערות כאלה או אחרות ומחווה דעה ביחס לעניינים שבמחלוקת, אולם כשהדברים אינם חורגים מהשיח המקובל, אין בכך כדי להעיד על דעה מוקדמת או כדי להקים עילה לפסול את השופט. כאשר קוראים את דבריו של הבורר על רקע הדברים האלה, המסקנה המתבקשת היא שחילופי הדברים באותו דיון לא חרגו מן המקובל, ודבריו של הבורר שלפיהם החומר הרב שהצטבר במהלך הבוררות, הן במסמכים והן בעדויות, נראה לו כמספיק כדי להכריע במחלוקת, אינם יכולים לבסס את המסקנה שהבורר גיבש עמדה ביחס להכרעה בעניין שבמחלוקת (לעניין החלתם של דיני פסלות שופט על בורר ראו: רע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל (טרם פורסם, 5.12.10) .

כאמור, דעתי היא שעניין זה נוגע אך לאופן ניהולה של הבוררות, ואם אכן יש ממש בטענותיה של המועצה שהבורר מנע ממנה להביא ראיות או עדים חשובים לעמדתה, אין בכך כדי לבסס עילה להעביר את הבורר מתפקידו, ולמרב יוכל הדבר לשמש לה עילה לביטול פסק הבורר, ככל שהטענה תימצא מבוססת על רקע הפסיקה הנוגעת לעילות הביטול של פסק בוררות.

לא אוכל לסיים את פסק הדין בלא לאזכר את תגובתו של הבורר לדברים שיוחסו לו. מדברי הבורר עולה כי לאחר ששמע את דברי באי כוח המועצה, הוא קיבל את בקשתם והחליט לאפשר להם להביא עדים נוספים. זאת ועוד, הבורר ציין גם כי מדובר במחלוקת הנוגעת לפרויקט שהוקם לפני כמחצית יובל שנים, ועל רקע זה הוא הטיל ספק אם עדויות בעל פה יוכלו לתרום יותר מאשר מאות המסמכים שהצדדים כבר הגישו לו. דבריו אלה של הבורר מקובלים עליי ללא סייג, ויש בהם תמיכה בהשקפתי שהבקשה אינה מבססת עילה המצדיקה את העברת הבורר מתפקידו, והתוצאה היא שאני דוחה אותה.

המועצה תשלם למשיבים שכר טרחת עורכי דין בסכום של 15,000 ש"ח.

ניתן היום,  כ"ח אייר תשע"א, 01 יוני 2011, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: